<h1>כל בו הלכ' ערלה סימן צ"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ואין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פרות שנה רביעית בלא פדיון כלל. והורו מקצת הגאונים שכרם לבדו צריך פדיון בחוצה לארץ.
<h2>דף לח:</h2>
הערלה היא שכל פירות שיעשה כל אילן מאכל בג' שנים משהיה נטוע אסורין בהנאה. וספיקן בחוצה לארץ מותר.
כתב ה"ר יונה ז"ל הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה. וכל שאסור בהנאה אסור לתתו לגוי במתנה מדאצטרי' למשרי בנבלה. והנותן ערלה או חמץ בפסח או בשר בחלב לנכרי או לכלב שמזונותיו עליו לוקה.
ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ לשרוף אותן באש.
כיצד פודין פרות נטע רבעי אוספין כל הפרות ומניחין אותם במקום אחד ואחר כך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון נטע רבעי. ופודהו על פי שלשה כפי שוויו על מנת שיוציא יציאת השומרים והחמרים והפועלים ומניח המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל הוא על מעות אלו. משער כך וכך סלים בסלע או בדינר או בפשוט לפי מה שיהיו שם פירות ועל פי אשר יעריכו אותן השלשה. ואי אפשר לפדותן במחובר. ובזמן הזה פודין כל הפירות אפילו על פרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין על פרוט' זו ומשליך אותה לים המלח או שוחק ומטילה לנהר שלא יהנה אדם ממנה לפי שהיא קודש שכבר חל עליה קדושת הפירות או מחללין הפירות על פירות אחרים בשוה פרוטה ואומר כל הפירות האלו מחוללין על אלו הפירות ושורף אותן ואוכל כל פירות הנטיעה. ויש אומרים אחר הברכ' רבון העולמים גלוי [וידוע] לפניך שבזמן שבית המקדש קיים היו פירות רבעי להקדש ועכשיו שאין בית המקדש קיים יהי רצון מלפניך שתהא פרוטה זו להקדש ויצאו פירות אלו לחולין. והבה"ג ז"ל כתב שצריך לפדות הפירות בארבעה זוזים [ו]סמך על לשון אחד שמצינו במסכת ערכין [כ"ט ע"א] זיל שקיל ארבעה זוזין דוקא בודאי אפי' בפחות מכן מחולל דהלכה כשמואל דאמר הקדש שוה אלף זוז שחללו על שוה פרוטה מחולל ואף על פי ששמואל לא אמר אלא בדעבד אבל לכתחלה לא זהו בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אפילו לכתחלה מותר. ואין (פירותן) [פודין] פירות נטיעה רק פירות של שנה רביעית אבל כל שלשה שנים ערלים לא יאכל ואין בו שום היתר אכילה ואפילו העצים אסורים בהנאה.
כתב הר"מ נ"ע ספק ערלה מותרת ודאי ערלה אסורה אף בשל גוים.
<h2>דף נו:</h2>
הערלה היא שכל פירות שיעשה כל אילן מאכל בג' שנים משהיה נטוע אסורין בהנאה. וספיקן בחוצה לארץ מותר.
ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ לשרוף אותן באש.
טעם המצוה הזאת לכבד השם מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואתו ולא נאכל מהם עד שנביא מהן כל פרי השנה האחת הלולים לה' והנה אין הפרי בתוך שלש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן פריו בתוך שלש לא טעם טוב ולא ריח טוב כי ברוב האילנות לא יוציאו פירות כלל עד שנה רביעית ולכך נמתין לכלם ולא נטע(י)ם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב. קדש לשם ושם יאכלוהו ויהללו את ה'. והמצוה הזאת דומה למצות בכורים.
